משה קסירר: כל הדרך הביתה
“נולדתי לתוך בטון וטכנולוגיה וגדלתי בעולם מודרני של צרכנות יתר וציניות. המעבר לגליל ולנופיו חשף אותי למרכיבים שחסרו בחיי: טבעיות, פשטות וצניעות. דרך הציורים שלי אני מנסה לגעת במקומות הללו, ולו רק לרגע קל של פנטזיה אוטופית”. במילים אלה פותח הצייר משה קסירר את עמוד הבית שלו והוא מתכוון לכל מילה
מאת: יפעת רווה
את “ג’ינג’י”, משה קסירר, פגשתי לפני 25 שנה בביתו הראשון בתל אביב. איש כתום בצעדים ראשונים של הישרדות בעיר הגדולה. כבר אז, היה מדובר בבדואי שבלט ונצנץ בכרך הגדול במכנסי שרוואל רחבים, מבט סקרן של יצירתיות שופעת ופעפוע חסר פשרות של חיפוש דרך ביצירה האמנותית.
אם לצייר רגע במילים את הימים הקדומים ההם, דמיינו דירה תל אביבית לא רחוק מהים, מכחולים מפוזרים בכל פינה וריח טרפנטין עמוק. ערבובי צבע ומשיחות ראשונות של מכחול על בדי קנווס גדולים, רישומים מפוזרים בכל פינה, צלחות אוכל ריקות שנאכלו בחפזה מול הבד ובכיור האמבטיה, בכוס מברשת השיניים, מכחולים נקיים מחכים לפקודה.
משה קסירר בן 45, נולד בנתניה. נגיעות ראשונות בלימוד ציור ב”בוסתן” בנתניה ומשם, בגיל 14, עובר לירושלים לסיים תיכון במכללה הטכנולוגית. מצויד בשילוב אמנות עם טכנולוגיה, מגיע קסירר לעיר הגדולה ומתחיל את דרכו במכון אבני, לומד שנתיים וממשיך ל”קמרה אובסקורה” לשלוש שנים של לימודי קולנוע. בתחילה עובד כארט דירקטור ומשם עובר לעצב בעולם האינטרנט. בין השנים 97-2003 משה קסירר חי בתל אביב, עובד בתעשייה ובמקביל גם מעמיק את לימודי הציור והחיפוש האישי על בדי הקנווס.
בשיחתנו השבוע אני סקרנית לשמוע קודם כל על הטכניקה בה הוא מצייר. טכניקה שנולדה אז בדירה בתל אביב והתגבשה במשך שנים. 5 ולעיתים 10 שכבות של צבע ויותר. שכבות סמיכות, שכבות שקופות, חומרים טבעיים של שרף עצים ושמנים טבעיים, טכניקות שאסף וחידד עם צייר אוסטרלי שפגש באינטרנט וצייר נוסף בהוואי מהרשת, שלימד אותו את סודות הברק העולה משכבות הצבע. “ברגע שמצאתי את הטכניקה פתאום הכל התחיל לזרום החוצה בפשטות”, אומר קסירר ובמילים אלו מקופל סיפור חייו עד היום. סיום פרק ראשון בעיר הגדולה ויציאה לדרך חדשה.
At Times the Horizon Seems Pink | 150X100 cm / 2011 | לעתים האופק נראה ורוד
“הדרך הביתה” – תערוכה ראשונה בה מציג קסירר את עבודותיו מעולמו החדש. בשנת 2003 מקים משה עם מיכל זוגתו בית ביודפת, בגליל התחתון. המעבר ובניית הבית קרוב לאדמה ורוח. יודפת מסמנת לקסירר את הקילוף העמוק מהעיר הגדולה, הסרת קליפות הרעש וחזרה אל הטבע, אל פשטות החיים והיצירה, אל צניעות החיבור “בנאדם” למקום ולעצמו והוא פותח דו שיח ארוך עם עצי הזית, אנשי המקום, הנופים הקדמונים, עבודת האדמה ואפילו עם היהדות. הבדואי הפרטי, הפנימי של קסירר יוצא ועולה אל הבד.
The Way Home | 70X50 cm / 2008 | הדרך הביתה
“מספיקות צמד המילים ציור-ארצישראלי בכדי לגרום לי לצמרמורות של נוסטלגיה חמה בכל הגוף. הרי מה יש לו לצייר הישראלי אם לא את הנופים של הארץ הזו? אותם נופים קדמוניים ההולכים ונהרסים תחת כיבוש שלמת הבטון וחוסר כיבוש היצר שלנו”?!
בשיחה שלנו חוזר קסירר שוב ושוב על המילה “פשטות“: “אם אכן קיימת פוסט-ציונות; היא מתבטאת היום בחמדנות, ראוותנות, אדנות וצרכנות שאינה יודעת שובע, כל אלו כבר מזמן הפכו כאן לאידיאלים מובילים” ומשה מכוון את עצמו ואת הצופה להביט דרך הציורים שלו אל כל מה שהוא ארץ ישראל של פעם, אל פשטות הנופים רגע אחד לפני שהם נעלמים מעולמנו.
קסירר מחזיר לדו שיח האמנותי את הדיון על חלקו של הציור הארצישראלי באמנות העכשווית.
ידיד רובין הוכתר לאחרונה כ”אחרון ציירי ארץ ישראל” ומשה קסירר צועק מהבדים “רגע, חכו רק רגע, אני הבא בתור” והוא הבא בתור. משה קסירר כבר הוכתר כממשיך דרך (ואם יורשה לי כפורץ דרך, תוך שהוא מגדיר “אמנות עכשווית” בטכניקות ודימויים מסורתיים) ועבודותיו נמכרות בארץ ובעולם. נופי הארץ הנקיים, הבתוליים, הקמאים, כפי שציירו אותם ראשוני הציירים שהגיעו ארצה אחרי אלפיים שנות גלות, חוזרים עם קסירר אל הגלריות, אל אספני האמנות, אל קיר הבית ואל השיח האמנותי.
ראובן רובין, מגדולי הציירים שלנו (דרך אגב לא היה בין הרובינים קשר משפחתי) מספר בביוגרפיה שלו: “באותם ימים קיבלתי מחמאה בלתי צפויה מג’ורג’ ווילדנסטין, סוחר אמנות גדול ומומחה דגול, אשר לא הכרתיו אישית. אשה שביקרה בתערוכתי אמרה, כי מאחר שרצונה לרכוש תמונה של פרח אך אינה רוצה לשלם מחיר גבוה כנדרש בעד יצירות רדון או רנואר, יעץ לה מר ווילדנסטין לרכוש תמונה של “ראובן”, וכך מכרתי יצירה חשובה“.
וכך היה גם עם קסירר. דני דר, אספן אמנות ותיק מפנה אל קסירר ואומר: “כמו באופנה, גם באמנות הסגנון משתנה וצריך לבדוק את הדופק, הצייר משה קסירר לדוגמה עשוי להפוך לרובין הבא כי רואים ביצירותיו ייחוד וסגנון שיתפוס. יש ביקוש אדיר ליצירותיו ומשקיעים מוכנים להוציא עליהן גם 40 אלף שקל”. דר מוסיף ומדגיש שמתוך האהבה לאמנות יש לעקוב אחר ההתפתחויות כדי לבצע את ההשקעה הנכונה: “ישנן עבודות שיכפילו את ערכן בשנים בודדות”.
 |  |
“דרך הציורים שלי אני מקווה (“בלא מעט נאיביות” מודה באזניי קסירר) להחזיר קצת מהצניעות, הפשטות והאידיאלים הישנים והטובים שהיו נהוגים כאן פעם, בימים ההם של חלומות על מדינת יהודים מתוקנת”.
פשטות החיים, האדמה הטובה, הסולם אל השמיים, דמות המקום בכובע טמבל וחלומות על עיזים במרעה, משה קסירר נוגע ביסודות הכי עמוקים שלנו, בנאדם עם עצמו.
at the Sixth of Month Sivan | 175X75 cm / 2011 | בשישה בחודש סיוון
חורגת מהרגלי בקודש לסיים עם שיר, קבלו את הרצל – החולם עם הזקן, 1902, אלטנוילנד.
הרצל “מצייר” טיול בארץ ישראל:
“…משם והלאה השתרעה שפלה ארוכה, צומחת, בעטרת שפע חטה ושעורה, דוחן וכוסמת, שומשומין וטבק. פה ושם כפרים מזהירים כעצם השמים לטהר וחצרים בודדים בעמק ועל כתפות ההרים. כרים וגאיות הפיקו עליצות במראה דשן אדמתם , ועליהם מקנה וצאן רועים כדָבְרָם. הלום והנה נראה ברק ברזל המכונות הגדולות העשויות לעבודת השדה. תחת קרני שמש האביב עשתה כל תמונת הנוף הזה פעולה מלאה חדוה ושלוה בלב הרואה.”
Copper Gold and Light | 160X80 cm / 2012 | נחושת זהב ואור (ירושלים)
